החלטה בתיק בש"א 3375/07

מונחת בפני בקשתו של מפרק חברת פנטין גרופ בע"מ (להלן: המפרק והחברה, בהתאמה) לחייב את חברת ריטליקס בע"מ (להלן: המשיבה) עמה נקשרה החברה בעבר בקשרי עסקים, למסור לידו דין וחשבון עדכני בדבר מכירות ספציפיות הנוגעות להתקשרות בין הצדדים. לטענת המפרק, יתכן כי המשיבה חבה לחברה בפירוק עמלה בגין אותן מכירות - ומכאן הבקשה שבפני.

המשיבה מתנגדת לבקשה, הן מטעמים דיוניים והן לגופו של עניין, ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת המפרק

לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דין התנגדות המשיבה להדחות.

1. ראשית, מן הראוי להדגיש: אף כי המפרק סבור שהמשיבה חבה לחברה בפירוק כספים, הרי שהבקשה הנוכחית אינה מכילה תביעה להשבה או תשלום של כספים אלו, אלא עסקינן אך ורק בהליך מקדמי, של חיוב בהעברת מידע.
   בעניין זה, חל הדין הבסיסי הקבוע בסעיף 288 לפקודת החברות, לפיו זכאי המפרק לדרוש מידע, כולל מסמכים, מגורמים המנויים בסעיף זה. בעניין זה, מן הראוי ליתן את הדעת אף לפרשנות התכליתית והמרחיבה שהקנה בית המשפט העליון לסעיף דנן בע"א 211/96 מפרק אדאקום נ' קונסלטנטס. לפי החלוקה הפנימית שנעשתה באותו פסק-דין, הרי שהמשיבה אף אינה שייכת ל"קבוצה הרביעית" והבעייתית המנויה בפסק-הדין, אלא לקבוצה של "גופים שנראים כחייבים לחברה כסף", אשר הסמכות להפעיל את הסעיף לגביה רחבה יחסית.

בנקודה זו, מן הראוי לחזור ולהדגיש כי אין בכך בכדי לקבוע דעה כלשהי לגבי שאלת חבותה בפועל של המשיבה (עניין שאיני נדרשת להכריע בו במסגרת בקשה זו), אלא די בכך כי קיימות בידי המפרק טענות בעניין זה, שאינן נראות מופרכות על-פניהן.

2. אוסיף ואעיר כי בנסיבות המקרה, עניין לנו בבקשה למסמכים ספציפיים ומוגדרים היטב, אשר קשורים בקשר ברור לעסקי החברה בפירוק, דבר ההולם היטב שימוש נכון בסעיף 288 לפקודת החברות, להבדיל מ"מסע דייג ראיות" גרידא. דבר זה נותן, מעצם טיבו, משנה תוקף לבקשת המפרק.

3. די בכך אף כדי לדחות, בקצירת האומר, טענה נוספת של המשיבה, הנוגעת לאי-התאמה לכאורה של הבקשה להידון במסגרת של "בקשה למתן הוראות".
   בנסיבות המקרה, אין לי אלא לתמוה על העלאת הטענה בעיתוי הנוכחי, בו לא מתבקשת כלל הכרעה בסכסוך הכספי, אלא אך מתן מידע; רק לאחר שיועבר המידע, ולאחר שהמפרק יעיין בו ויגבש את עמדתו וטענותיו - רק באותו שלב, אם וכאשר תוגש בקשה, ניתן יהיה לדון בהתאמתה למסגרת הדיון של "בקשה למתן הוראות".
   

אי לכך, אין לי אלא להצר על השימוש בטענה זו בשלב הנוכחי, דבר אשר עולה ממנו אבק ריחו של נסיון לחסום שלא כדין את דרכו של המפרק אל המידע לו הוא זכאי לכאורה לפי סעיף 288 לפקודת החברות, תוך העזרות בנימוקים שאינם למין העניין.

4. משהגענו לכאן, לא נותר אלא לדון בטענתה האחרונה של המשיבה, הנוגעת לתוקפה המחייב כביכול של תניית בוררות שנערכה בין הצדדים.

בלא לקבוע או להדרש כלל ועיקר לטענות מתחום דיני הבוררות שמעלה המפרק, הרי שדי אם אזכיר, כי דיני חדלות הפרעון, כולל סעיף 288 לפקודת החברות, הינם קוגנטייים ולא ניתן להתנות עליהם, אף לא בדרך של תניית שיפוט. לשון אחר: לא ניתן להפקיע בדרך שכזו את סמכות בית המשפט של חדלות פרעון לדון בבקשה שהינה מתאימה להידון בפניו, לפי הדינים המיוחדים החלים בפירוק, פשיטת רגל או הקפאת הליכים.

עניין זה, של היחסים בין תניית שיפוט לבין סמכות בית המשפט של חדלות פרעון, נידון בהרחבה, בין היתר בפסק הדין בפש"ר 1361/02, בש"א 22036/02, יוכמן נ' וורנר, ואין לי אלא לאמץ את האמור שם כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. להשלמת התמונה אעיר, כי ערעורה של וורנר לבית המשפט העליון בסוגיית כוחה של תניית הבוררות נדחה (להבדיל מסוגיות אחרות, אשר עודן תלויות ועומדות במסגרת ערעור נוסף שהוגש מאוחר יותר).

אי לכך, אף דין טענה זו להדחות, ואין לי אלא לתמוה על העיתוי והדרך בה הועלתה בנסיבות המקרה.

5. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. זאת, בלא שתהיה בכך קביעת עמדה כלשהי לגבי הסכסוך הכספי שבין הצדדים.

בנסיבות המקרה, תשא המשיבה בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום ט"ז בניסן, תשס"ז (4 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.